<h1>או"ז הלכ' נדה סימן ש"מ</h1>
<h2>דף לה:</h2>
פרק בנות כותים אתמר רב אמר מעיין אחד הוא התורה טימאתו התורה טיהרתו. ולוי אמר שתי מעיינות הן נפתח הטמא נסתם הטהור נפתח הטהור נסתם הטמא. מאי בינייהו [איכא בינייהו] שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ומתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר ומתוך ארבעים לאחר ארבעים ומתוך שמונים לאחר שמונים לרב רישא לקולא וסיפא לחומרא ללוי רישא לחומרא וסיפא לקולא [ל"ו, ע"א] א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב שמן מסיכרא איקלע מר זוטרא לאתרין ודרש הלכתא כוותי' דרב לחומרא והלכתא כוותי' דלוי לחומרא. רב אשי אמר הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא דרש מרימר הלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא והילכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא וכן הלכה. ובה"ג ראיתי כתוב שכתב דהאידנא עבדינן לחומרא ברישא כלוי וסיפא כרב ומלשון הרשב"ם אני למד דהילכתא כרב אפילו לקולא שכתב אהא דאסקי' דהלכתא כותיה דרב כו' לסוף אמוראים שסידרו את התלמוד נתנו לב לטעמי שניהם וראו טעמא של רב וקבעו בתלמוד הלכה כמותו עכ"ל מעתה הואיל וסוף אמוראים הכריעו כרב אפילו לקולא שפיר סמכינן עלייהו. ותו דרשב"ל קאי כותיה דרב דר"פ יש בכור לנחלה [מ"ו, ע"ב] אמר רשב"ל פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מן הנחלה ואמר בכ"מ לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדחת [ולדה] בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינ' מביאה קרבן. והשתא בשלמא אי רשב"ל וברייתא ס"ל כרב דאמר מעין אחד הוא שפיר דבלידת גיותה לא טהריה רחמנא למעיינה אלא אי ס"ל כלוי דשתי מעיינות הן ונסתם הטמא ונפתח הטהור א"כ אמאי אין נותנין לה ימי טוהר והלא המעיינות נפתחין כדרכן ונסתמין כדרכן ליולדת שלא בקדושה כמו ליולדת בקדושה. מיהו נראה בעיני דלא יהבינן לה ימי טוהר משום דחיישי' דילמ' אתיא להביא קרבן כדכתי' ובמלאת ימי טהרה כו'. ור' חיים כהן זצ"ל פי' דלוי סובר כי המעיין שנפתח לאחר זיי"ן לזכר ולאחר י"ד לנקבה לא טהרי' רחמנא אלא ע"י לידה שאל"כ תקשי ללוי מכל המשניות חי' ועוף [כ"א, ע"א] וגוף אטום [כ"ג, ע"ב] וטומטום שנקרע למאן דאית לי' ריבוי דטמא וטעמא דרבי הא לאו הכי לא ולידתה בגויותה נמי לאו לידה היא. כתוב בה"ג היושבת על דם טהור אסורה לשמש וכמה אמר רבא עונה. דהיכא דיתבה שלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה דיומי טהרה נינהו מן כד מטיא ליליא דתלתין וארבעה או דשיתין ושבע אסיר לה לשמושי ואע"ג דלא חזיא כיון דשלימו לה ימי טהרה דאורייתא ועייל להו ימי טומאה הויא לה כתחלת נדה ומבעיא לי' למפרש חדא עונה כנדה וכמה אמר רבא יום או לילה ע"כ הלכות גדולות.
<h2>דף מב.</h2>
פרק יוצא דופן ת"ר הזבה והנדה ושומרת יום כנגד יום והיולדת כולן מטמאין בפנים כבחוץ בשלמא כלהו לחיי אלא יולדת אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה כו' עד [ע"ב] כגון שהוציא הולד ראשו ורובו חוץ לפרוזדור וכדרב הושעיא דאמר רב הושעיא גזירה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור ופרש"י ואוליד וקאמר דאע"ג דראשו בפנים הוא דהיינו בית החיצון הוה כילוד וטמאה לידה וכדרב הושעיא דאמר חוץ לפרוזדור ילוד הוה דתנן פרק בהמה המקשה [ע"א, ע"א] אשה שמת עוברה בתוך מעי' ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החי' טמאה טומאת שבעה ואשה טהורה עד שיצא הולד והוינן בה [שם ע"ב, ע"ב] חיה אמאי טמאה טומאה בלועה היא ואמר רב הושעיא טמאה מדרבנן גזירה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור ונגע' בו דמכי נפיק הוי ילוד ולא הוה בלוע וטמא מדאוריית' משום נוגע במת אלמא חוץ לפרוזדור ילוד הוה הלכך לענין לטמא את אמו טומאת לידה נמי ילוד הוא. וכי ההוא דאתא. כלו' מהא נמי שמעי' דראשו חוץ לפרוזדור ילוד הוא עכ"ל. הלכך הוציא הולד את ראשו חוץ לפרוזדור לבית החיצון והחזירו אע"פ שלא נולד עד למחר מיום ראשון מנינן לה ימי לידה בין להקל בין להחמיר ואע"ג דהכא תניא מטמאות דהוא משמע דוקא לחומרא אבל לא לענין ימי טוהר אפ"ה יהבינן לה ימי טוהר מיום שמיני להוצא' הראש לפרוזדור לזכר ומיום ט"ו לנקבה משום דחדא דמצינו למימר דתניא מטמאות אגב נדה וזבה ושומרת יום כנגד יום ותו דפ' המפלת גמ' המפלת סנדל [כ"ו, ע"א] אמר סנדל דתנן גבי כריתות למה לי שאם תלד הולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמייתי קרבן אסנדל פי' שאין סנדל בלא ולד ומוקי לה כגון שיצאו כרוכין ודרך ראשיהן ולד דאית בי' חיותא מדנפיק ראשי' ה"ל לידה סנדל עד דנפק רובי' אלמא בלידת ראש גרידא מייתי קרבן אלמא דלידה גמורה היא דאי לאו הכי הא מייתי חולין לעזרה אלא ש"מ דלידת הראש הוי לידה אפי' לקולא דחיוב קרבן קולא קרי' ליה תלמודא כדתניא פ' תינוקת [ע"ב, ע"א] א"ל ב"ה אם הביאנוהו לידי טומאה להחמיר [לא] נביאנו לידי קרבן להקל. וה"נ משמע פ' המפלת גמ' יצא מחותך או מסורס [כ"ט, ע"א] דלידת הראש לידה גמורה היא. ור"פ יש בכור לנחלה [מ"ו, ע"ב] אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ואיתותב אפי' בנפלים וה"נ משמע פ' הערל [ע"א, ע"ב] דבהוצאת הראש חוץ לפרוזדור הוי לידה.
